...יהיה זה מוטעה לטעון שהמשבר הכלכלי לא הפעיל לחץ על המבנים הקהילתיים שלנו. אבל אינני בטוח שהאתגרים שאנו ניצבים בפניהם כיום שונים באופן מהותי מהאתגרים שעמם התמודדנו בעבר, או מאלה שנצטרך להתמודד עימם בעתיד.
יש לנו, היהודים (בייחוד אלה העוסקים בצרכי ציבור), נטייה לרטוריקה של משבר ולדרמטיזציה-עצמית. אנו העם הנכחד-תמיד, שארית הפליטה, לעולם ניצבים על סף התהום. אבל נראה שאנחנו גם הדור הבטוח, האמיד, ויש שיטענו גם המחונך ביותר של יהודים שחיו אי-פעם על כדור-הארץ. בהתחשב בהיסטורית הנרדפות והנדודים שלנו, זה אולי לא אומר הרבה. אבל אולי יש מספיק סיבות לעצור רגע לפני שאנחנו נותנים לשיח הצמצום לעצב את החשיבה שלנו.
אז הנה, חינם אין כסף ובתמורה מלאה למה ששילמתם עבורן (אלו זמנים קשים, אחרי הכול), שתי מחשבות לעומתיות על "צמיחת החינוך היהודי בזמנים קשים."
1. מחסור הוא מצב תודעתי
כן, אלו אכן זמנים קשים. אבל האם יותר קשים מזמנים אחרים? ואם כן, באילו מובנים? אין ספק, פחות דולרים פילנתרופיים זמינים ב-2010 מאשר ב-2004. אבל כסף, כמו זמן, הוא משאב סופי. סופיותו אינה פוחתת כאשר יותר ממנו מסתובב. ההחלטות שעימן מתמודדים מנהיגים חינוכיים כיום שונות אולי בעוצמתן מההחלטות שעמדו בפנינו לפני כמה שנים, אבל הן לא שונות במהותן.
מנהיגים חינוכיים, בכל זמן ומקום, צריכים להציב סדרי עדיפויות ברורים ולמקסם משאבים. מטרות לא-ברורות, חלומות באספמיה וחרדה מפני הנסיבות המשתנות, מזיקות בשנים השמנות לא פחות מאשר ברזות. אולי אפילו יותר, בשל ריבוי ההזדמנויות המוחמצות.
אינני טוען שאנחנו חיים בטוב שבעולמות, אין זו גם קריאה נאיבית להדגיש את החיוב. אני כן טוען שעלינו לעשות בדיוק מה שמנהיגים חינוכיים תמיד נדרשים לעשות: להסתכל במבט מפוכח על השאיפות והיכולות שלנו, ולבחור בחירות מושכלות ויצירתיות לגבי הכיוון והדרך.
עצה כה כללית ופרוזאית עלולה להישמע כמנותקת מהאתגרים העצומים שאיתם מתמודדות מערכות החינוך היהודי כיום. אבל רק אם נצעד צעד אחד אחורה, ונבחן במצבנו במונחים פחות אפוקליפטיים, נוכל, לדעתי, להתקדם באמת. מסגור השיח במונחי צמצום וירידה גורם לנו להתמקד בחוסרים שלנו. מסגור במונחים של מה אנחנו עדיין יכולים לעשות, עוזר לנו להמשיך להתמקד בחוזקות הקיימות ובהזדמנויות החדשות.
2. אז מה כל הרעיון?
הדבר השני שמטריד אותי הוא טווח השיחות שלנו על עתיד החינוך היהודי. אנו מדברים על אתגרי השנים הקרובות ולא על העשורים הבאים. אנו דנים – לעתים אפילו ביצירתיות ותוך שימוש בדמיון – כיצד לייעל את המנגנון הקיים (בתי-ספר, מחנות, מסגרות לחינוך מבוגרים, טיולים לישראל וכן הלאה). אבל בקושי מקדישים זמן לניסוח מפורט של השגשוג היהודי שכל ההתעסקות הזו אמורה לקדם. אם לנסח קצת אחרת את דברי הכלכלן, יוסף שומפטר, שפעל בתחילת המאה ה-20, אנו מתכננים יותר מדי וחושבים מעט מדי.
האתגר הגדול ביותר עבורנו, לעניות דעתי, אינו מחסור במשאבים כלכליים או אנושיים (למרות שבהחלט היינו מוצאים שימוש לשניהם). חסרים לנו רעיונות. לא רעיונות לתכנית חדשה זו או אחרת, אלא רעיונות משכנעים לגבי סוגי החיים היהודיים הרצוייים, ועל צורות הלמידה וההשתתפות קהילתית שיאפשרו חיים אלה.
צורת המחשבה הנוכחית שלנו על האתגרים החינוכיים היא מנחמת, ואפילו באופן מוזר מבטאת שביעות-רצון עצמית. אנו חושבים על פעולות קונקרטיות כאלה ואחרות שישפרו את התפוקה או ייעלו את התהליך. נשתמש במשאב הזה, נפתח את הסינרגיה הזו, ומצבנו ישתפר. אבל, כפי שעמלו הנביאים ללמדנו, זמנים קשים דורשים מאיתנו יותר מאשר פתרונות מכניים. הם קוראים לנו לאתגר את ההנחות הבסיסיות שלנו ביחס לחיים הטובים, את תפיסותינו לגבי שגשוג הקהילה, ואת הרלוונטיות של התפיסות והמוסדות שירשנו ביחס לחיינו כיום. אכן, המתנה הגדולה של זמנים קשים היא בדיוק חוסר הנוחות שהם גורמים לנו. עם זאת, אני חושש שאנו עלולים להחמיץ הזדמנות להפוך אי-נוחות זו לחשיבה וללמידה מעמיקות.
יותר מכל אנו זקוקים לחזונות מעוררי-השראה של חיים יהודיים מספקים, של התחושה שקהילה יהודית חיה צריכה להרגיש מתוכה-פנימה. עלינו לחשוב חשיבה מעמיקה ורחבה על המטרות החינוכיות שלנו. ביחד ולחוד, אנחנו לא חושבים מספיק מחשבות מהסוג הזה. אנחנו רהוטים הרבה יותר בשיח על האמצעים מאשר על המטרות. כאשר אנו נדרשים לומר משהו על הכוונות שמאחורי מטרה פרוגרמטית זו או אחרת, אנו מגמגמים.
הצמיחה היהודית שהייתי רוצה יותר מכל לראות בחינוך היהודי היא צמיחה ועליה בעוצמה ובעומק הרעיונות אשר מניעים את עבודתנו. צמיחה זו אינה רק אפשרית בזמנים קשים; היא היא צורך השעה.
ואיך אפשר להצמיח רעיונות? באמצעות חיבור בין שלושה מרכיבי-מפתח: מוחות, זמן וסביבות למידה פוריות. לכנס את המוחות הטובים ביותר שלנו, לתת להם זמן לחשיבה, ומקומות ידידותיים-לחשיבה. עומק וטווח הרעיונות שיצמחו שם יעלו לאין שעור על כל דבר שקיווינו להעלות בחשיבה אינדיבידואלית, מקוטעת, ותוך כדי תנועה. במקום להפחית את ההשקעה בפיתוח מקצועי, ולהפוך לעוד יותר מוכווני-תוצאות ובכך לגרום לכך שהמנהיגים החינוכיים המבטיחים ביותר שלנו יהיו שחוקים אף יותר מאשר לפני המשבר הכלכלי הנוכחי, עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לתת להם את הכלים, את הזמן ואת המרחב לחשיבה.
* ד"ר אלי גוטליב, הוא סגן נשיא קרן מנדל ישראל, ומנהל מכון מנדל למנהיגות בירושלים.
