פרופסור גמורן זכה לשם עולמי כחוקר וכותב על המפגש שבין חברה/מוסדות לבין חינוך, בייחוד בכל הנוגע ללימודי מדעים ומתמטיקה. פרופ' גמורן זוכה להערכה רבה בשל הידע שלו אודות במבנים מוסדיים ודפוסים ארגוניים שמונעים גישה לחינוך מקבוצות שזוכות לתת-ייצוג בחברה. 

פרופ' גמורן הינו חבר באקדמיה הלאומית לחינוך בארצות-הברית, ומחקרו מתמקד באי-שוויון בחינוך, בהקצאת משאבים במערכת הבית-ספרית וברפורמות בבתי-הספר. הוא הכותב הראשי של " Transforming teaching in math and science: How schools and districts can support change", אשר בוחן את ההקשר הארגוני של הרפורמות בלימודי מתמטיקה ומדעים בבתי-הספר היסודיים, בחטיבות-הביניים ובתיכונים. הוא עורך-שותף של שלושה ספרים נוספים, כולל  Advances in cross-national surveys of educational achievement (עם אנדרו פורטר). גמורן בעל תואר דוקטור בחינוך מאוניברסיטת שיקגו.

לד"ר אלי גוטליב תארים בפילוסופיה ופסיכולוגיה התפתחותית מקיימברידג' ודוקטורט בפסיכולוגיה של החינוך מהאוניברסיטה העברית בירושלים. קודם להצטרפותו לסגל המכון בשנת 2004, כיהן אלי כמרצה אורח בלימודים קוגניטיביים בחינוך באוניברסיטת וושינגטון. מחקריו בוחנים את יחסי הגומלין בין קוגניציה, זהות וחינוך. פרסומים אחרונים שלו כוללים:"The development of religious thinking" (Religious Education, 2006) and "Learning how to believe: Epistemic development in cultural context" (Journal of the Learning Sciences, 2007).

דוד כהן הוא פרופסור לחינוך בעל קתדרת ג'ון דיואי, ופרופסור למדיניות חינוכית בעל קתדרת וולטר אננברג באוניברסיטת מישיגן.

כיווני מחקרו הנוכחיים כוללים מדיניות חינוכית, היחסים בין מדיניות להוראה ושיפור ההוראה. עבודותיו הקודמות כוללות את חקר השפעות הלימוד בבתי ספר, מאמצים להחיל רפורמות על בתי ספר ועל ההוראה, ההערכה של ניסויים חינוכיים ותוכניות התערבות רחבות היקף והיחסים בין מחקר ומדיניות.

פרסומיו כוללים:
Usable Knowledge: Social Science and Social Problem Solving; The Shopping Mall High School: Winners and Losers in the Educational Marketplace;   Learning Policy: When State Education Reform Works.

פרופסור כהן זכה בפרס איגוד המחקר החינוכי האמריקני על תרומות מובהקות למחקר חינוכי, והוא שימש כחבר במספר קבוצות דיון של מועצת המחקר הלאומית של האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב.

דניאל פקרסקי הוא פרופסור במחלקה ללימודי מדיניות חינוכית באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון ומנהל התוכנית המשותפת של האוניברסיטה ללימודי חינוך ויהדות. תחומי העניין האקדמיים של פרופסור פקרסקי מתמקדים באתיקה של חינוך, חינוך מוסרי וחינוך יהודי. מעורבותו בחינוך יהודי כללה הוראה במרכז מלטון לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית, פיתוח וניהול תוכנית העמיתים של קליבלנד, ועבודה מתמשכת על מספר פרויקטים של קרן מנדל.

הגב' הוכשטיין מכהנת משנת 2004 בתפקיד הנשיאה של קרן מנדל - ישראל. היא חברה בקבוצת המייסדים של יוזמות קרן מנדל בישראל, ובכללן מכון מנדל למנהיגות. מתכננת מדיניות בהכשרתה, היא הקימה את מדור לימודי המדיניות במכון. הגב' הוכשטיין השתתפה בפרויקטים גדולים של ניתוח מדיניות, ובהם פרויקט מאגר הנתונים של הגדה המערבית והוועדה לחינוך היהודי בצפון אמריקה. היא קיבלה את הכשרתה במדיניות ציבורית באוניברסיטת ניו-סקול למחקר חברתי (בתואר מוסמך), במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (כעמיתת האמפרי) ובאוניברסיטת מישיגן.

ישראל שפלר הוא Scholar in Residence במרכז מנדל ללימודי חינוך יהודי (אוניברסיטת ברנדייס). הוא גם פרופסור אמריטוס לחינוך ופילוסופיה בעל קתדרת ויקטור תומס באוניברסיטת הארווארד. הוא עורך-שותף של "מדברים חזון" שהוצא לאור על ידי קרן מנדל והוצאת כתר.
פרופסור שפלר לימד פילוסופיה בפקולטה לחינוך ובפקולטה ללימודי רוח ומדעים באוניברסיטת הרווארד מ- 1952 ועד לפרישתו ב- 1992. הוא הקים את המרכז לחקר פילוסופיית החינוך בהרווארד ב- 1983.
ב- 2003, הוא ייסד את הקוֹלוֹקְוִיּוּם לחקר פילוסופיית החינוך במרכז מנדל. תחומי העניין העיקריים שלו הם הביאור הפילוסופי של השפה, סימבוליזם, מדע וחינוך.

לי שולמן הוא נשיא אמריטוס של קרן קרנגי לקידום ההוראה. הקרן נוסדה על ידי אנדרו קרנגי ב- 1905 והוכרה רשמית על ידי הקונגרס האמריקני ב- 1906. שולמן היה הפרופסור הראשון בעל קתדרת צ'ארלס דוקומון לחינוך ופרופסור כבוד לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד. הוא היה פרופסור לפסיכולוגיה חינוכית וחינוך רפואי באוניברסיטת מישיגן, שם כיהן כחבר סגל מ- 1963 עד 1982. הוא היה המנהל-השותף המייסד של המכון לחקר ההוראה באוניברסיטת מישיגן מאז 1976.

שולמן הוא נשיא לשעבר של האגודה האמריקנית לחקר החינוך. הוא חבר באקדמיה הלאומית לחינוך, לאחר שכיהן הן כסגן נשיא והן כנשיא אותו ארגון. ב- 2002 נבחר כעמית באקדמיה האמריקנית לאומנויות ומדעים.

מחקריו וכתיבתו של שולמן עוסקים בחקר ההוראה ובחינוך מורים, צמיחת הידע בקרב לומדי ההוראה, הערכת ההוראה, חינוך רפואי, הפסיכולוגיה של הוראת המדעים, מתמטיקה ורפואה, הלוגיקה של מחקר חינוכי ואיכות ההוראה בהשכלה הגבוהה.

מיכאל ענבר קיבל את הדוקטורט שלו ביחסי אנושיים (Human Relations) מאוניברסיטת ג'ון הופקינס, ארה"ב, ב- 1966. הוא לימד באוניברסיטת מישיגן (קמפוס אן ארבור) ובאוניברסיטת ג'ון הופקינס. בשנים 1976-1975 הוא שימש כמרצה אורח בקרן ראסל סייג', ובשנים 1983-1982 במרכז לדוקטורנטים של אוניברסיטת הסיטי של ניו יורק CUNY. ב- 1988 עד 1989 הוא כיהן כעמית אורח באוניברסיטת פרינסטון.

פרופסור ענבר מונה ב- 1976 כפרופסור לסוציולוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. בשנים 1978 עד 1981 הוא שימש בתפקיד מנהל מדעי במכון הנרייטה סאלד למחקר במדעי ההתנהגות בירושלים.

ב- 1968 הצטרף פרופסור ענבר לסגל של האוניברסיטה העברית בירושלים, שם מונה ב- 1981 לפרופסור לפסיכולוגיה וחינוך קוגניטיביים-חברתיים בעל קתדרת ברברה ומורטון מנדל. ב- 1983 הוא נבחר ליושב ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית, וב- 1984 כדיקן הפקולטה למדעי החברה.  

מאז 1989 הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.
פרופסור ענבר הוא חבר באגודה הישראלית לסוציולוגיה, באגודה האמריקנית לסוציולוגיה, באגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, באגודה הישראלית למחקר חברתי-פסיכולוגי, באגודה הבינלאומית לחקר הארגומנטציה, באגודה לחקר קבלת החלטות, וחבר שותף באיגוד האירופי לפסיכולוגיה חברתית ניסויית.

פרופסור ניסן הוא מנהל אקדמי של מכון מנדל למנהיגות חינוכית ועמד בראש התוכנית לפיתוח מנהיגות חינוכית בצה"ל של מכון מנדל למנהיגות. הוא היה מנהל בית הספר למנהיגות חינוכית וכן מנהל תוכנית עמיתי מנדל למחקר בחינוך.
פרופסור ניסן הוא פסיכולוג התפתחותי, ששימש כדיקן בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית וכחבר במועצה להשכלה גבוהה. נושאי המחקר שלו, עליהם כתב בהרחבה, הם התפתחות והתנהגות מוסרית וכן מוטיבציה אנושית.

משה הלברטל הוא פרופסור למחשבת ישראל ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ועמית במכון שלום הרטמן.

הוא קיבל דוקטורט באוניברסיטה העברית ב- 1989, ובין השנים 1988-1992 היה עמית באוניברסיטת הרווארד.  הלברטל כיהן כפרופסור אורח בבית הספר למשפטים בהרווארד, בבית הספר למשפטים בפנסלבניה ובבית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו יורק.

הוא מחברם של הספרים "Idolatry" (בשיתוף עם אבישי מרגלית) ו-"People of the Book: Canon, Meaning and Authority", שניהם בהוצאת אוניברסיטת הרווארד. כמו כן הוא מחברם של הספרים "מהפכות פרשניות בהתהוותן" ו"בין תורה לחכמה: ר' מנחם המאירי ובעלי ההלכה המיימונים בפרובנס", שניהם יצאו לאור בעברית בהוצאת מאגנס. ספרו האחרון שיצא לאור בעברית הוא "סתר וגילוי: הסוד וגבולותיו במסורת היהודית בימי הביניים" (יריעות, 2001). משה הלברטל הוא זוכה פרס ברונו של קרן רוטשילד, ופרס גורן גולדשטיין עבור הספר החשוב ביותר בתחום מחשבת ישראל לשנים 1997 עד 2000.

פועלו של פרופסור ויינברג מתמקד בצומת הבינתחומי של חינוך, לימודים קוגניטיביים והיסטוריה. הוא למד דת והיסטוריה באוניברסיטאות בראון וברקלי, וב- 1982 כתב תזה על ספר חסידים עם דני מאט. משם המשיך ללמד בבתי ספר ציבוריים ויהודיים. 

ב- 1989 השלים דוקטורט בלימודי פסיכולוגיה בחינוך באוניברסיטת סטנפורד בהנחיית פרופ' לי שולמן. את שתים עשרה השנים הבאות הוא עשה באוניברסיטת וושינגטון, שם כיהן כפרופסור ללימודים קוגניטיביים בחינוך ופרופסור נספח במחלקה להיסטוריה. בשנים 19987-1997 הוא יצא לשנת שבתון במטולה, ובה בשעה כיהן כפרופסור אורח באוניברסיטת חיפה ולמד קבלה עם הרב דוד פרידמן בצפת.

ב- 2002 חזר לאוניברסיטת סטנפורד כפרופסור לחינוך. ספרו,Historical Thinking and Other Unnatural Acts: Charting the Future of Teaching the Past זכה בפרס פרדריק נס לשנת 2002 מאיגוד המכללות והאוניברסיטאות האמריקניות, המוענק לספר התורם ביותר ל"שיפור החינוך הליברלי והבנת לימודי הרוח".